כולם אומרים שצריך לכתוב ללינקדאין.
ואני אומרת, אל תכתבו ללינקדאין. תכתבו מכתב.
האינטרנט העלים את מנהג כתיבת המכתבים.
גם ה-SMS אחראי לזה לא פחות.
אין צורך יותר לכתוב מחשבות על נייר, לקפל אותו, להדק יפה, להכניס למעטפה, לכתוב כתובת, להדביק בול יפה ולשלשל בתיבה. אפשר לכתוב אימייל או הודעה בדיאם. או במסנג'ר.
וכך נעלמה גם התופעה של קבלת המכתב, פתיחת המעטפה, יישור הניירות והישיבה לקרוא אותם.
לכתוב מכתבים זו תקשורת מסוג אחר
כתיבה עם עט על דף זו טכנולוגיה. זה מדיום תקשורתי. כמו להקליד במקשים על מסמך וורד ולשגר אותו. רק בכתב יד ונייר מקופל. שתי הדרכים משתמשות בטכנולוגיה. אחת מכנית ואחת דיגיטלית.
כל טכנולוגיה מעודדת אותנו להתבטא בצורה מסויימת.
SMS מאפשר לנו להתבטא בצורה מסויימת – עם אימוג’יז ומילים קצרות ותכליתיות, שעוזרות לבטא מידע וגם רגשות. לעומת זאת, המדיום של עט על דף כדי לתקשר מאפשר לבטא את עצמנו בצורה אחרת.
עט על דף זו תקשורת לא סינכרונית. לא נקבל חיווי שהבנאדם השני ראה את ההודעה, וזה יכול לקחת אפילו שבועיים או שלושה עד שיקבל את המכתב. ואם יכתוב תשובה? עוד שבועיים. ועד אז, כבר נהיה בסטייט אוף מיינד אחר.
ולכן, המקום הזה שבו אנחנו יושבים לשולחן וכותבים הודעה שייקח לה זמן רב להגיע, ואין לנו אילוצי מקום או זמן או נפח גלישה, מאפשר לנו לשקוע עמוק ברגשות, בתיאורים, לספר את שקורה לנו לעומק.
כתיבת מכתבים איפשרה לנו דרך מאד מסויימת ומעמיקה להביע את עצמנו. אולי היה לנו פחות אכפת אפילו. כי יש קסם בהשהייה של התקשורת. יש קסם בריכוז העצמי בכתיבה. כתיבת מכתבים נועדה לכתוב לבנאדם אחד ספציפי, הנמען שלנו. ולפעמים, היא הרגישה כאילו אנחנו קצת כותבים לעצמנו.
יש הבדל בין ה"אני" החיצוני שלנו לבין ה"אני" של כתיבת מכתבים.
איך היעלמות המכתב קשורה לכתיבה בלינקדאין?
תשאלו כל מי שמייעץ איך לכתוב ללינקדאין (גם אני אומרת את זה) והם יגידו לכם להיות אותנטיים. לספר סיפורים קטנים ולהוציא מהם משמעויות גדולות. או במילים אחרות, להראות בלינקדאין את האישיות המקצועית שלכם.
ובעצם, מדובר על סוג של קסם, שנוצר מתוך הבעה עצמית.
אבל לינקדאין הוא קהל גדול. הכתיבה ברשתות חברתיות יכולה להגיע לקהל גדול ואנונימי מבחינתנו. אנחנו לא נדע מי קורא את מה שאנחנו כותבים. וזה מוליד כמה חששות: זה מפחיד לכתוב לקהל גדול כי יש פה חשיפה ואנחנו לא תמיד אוהבים אותה. ומצד שני, אם כבר הסכמנו להיחשף, איך נוודא שהטקסטים שלנו לא ילכו לאיבוד בים הגדול של התוכן ברשתות החברתיות?
הפעם אתייחס לשאלה הראשונה. לגבי הים הגדול של התוכן, זו התייחסות אחרת לאלגוריתם.
אני טוענת שזה לא משנה שיש בלינקדאין קהל גדול ואנונימי. שכל מה שצריך לכתוב זה לבנאדם אחד שיש לכם משהו מעניין לספר לו או לה.
כלומר, כן כן, לכתוב מכתב.
לכתוב על תובנות, רעיונות או ניסיון שהיה לכם בצורה הכי "עט על נייר"
אפשר אפילו לכתוב את זה עם עט על נייר ואז להקליד. ואפשר פשוט להתיישב למחשב ולספר למישהו מה קרה ומה זה גרם לכם לחשוב.
אל תנסו להיות פרשנים דגולים או הוגי דיעות, תהיו אתם. ספרו מה היה מעניין לכם.
תכתבו מכתב.
שגרו אותו ללינקדאין.
ותנו לו זמן, כמו מכתב אמיתי, להניב לכם תגובות.
