ברבי הוא סרט על אימהות. אבל לא הסרט הראשון של גרטה גרוויג שעוסק בנושא

(קצת ספוילרים)

אם תחשבו על זה, תגלו שאחד מהסיפורים הכי שכיחים בקולנוע האמריקאי הוא יחסי אבות ובנים. רבים מאד מהטקסטים הכי פופולאריים עוסקים במתיחויות שבין אבות לבנים שלהם ובוחנים את מערכות היחסים המשפחתיות המורכבות האלה. לפעמים הסרטים מציגים את נקודת המבט של האב, ולפעמים מסופרים על ידי הבן. הנה כמה מהדוגמאות המוכרות ביותר: מלך האריות של דיסני למשל, והמלט של שייקספיר, וגם מוצאים את נמו, החיים יפים, ימי שלישי עם מורי, מלחמת הכוכבים, המרדף לאושר, והרשימה עוד ארוכה. התרגלנו לצרוך תרבות שמציבה את מערכות היחסים בין אבות לבנים במרכז הסיפור. אין כמובן שום דבר רע בכך, אבל זה כמובן מעלה את השאלה – מה עם סיפורי אימהות ובנות?

עד התקופה האחרונה, התרבות הפופולארית והאולפנים הגדולים הציעו הרבה פחות סיפורי אימהות ובנות. אולי כי חשבו שזה מביא פחות צופות וכסף לאולפנים? אולי כי לא חשבו שאלה סיפורים מעניינים שרלוונטיים לציבור? מה שבטוח הוא שהסיפורים של אימהות ובנות קיימים מאז ומעולם. וחשוב ונכון לספר אותם גם במסגרת המיינסטרים.

אבל באנו לדבר על ברבי ועל גרטה גרוויג הבמאית המעולה שלו

ברבי מציג סיפור מסגרת מרתק שיש בו ביקורת (מוצדקת!) על העולם הפטריארכלי וגם על חברת מאטל, יצרנית הבובות. נהנתי מאד לצפות בסרט! אהבתי מאד שהדמויות משמיעות את הביקורת בצורה ישירה וגם מדגימות איך לא להישאר בדפוסים מתנצלים ולדרוש את ההכרה על פועלן.

קראתי גם ביקורות על כך שהקפיטליזם אימץ לקירבו בקריצה את הביקורת הקלאסית על ברבי, באמצעות מוצר תרבותי שמניב רווחים אבל לא באמת עושה שינוי. אני מסכימה גם עם הטענה הזו. תשובתי: אני לא חושבת שברבי הוא מוצר תרבותי משנה עולמות, אני חושבת שהוא סרט מהנה עם מסרים פמיניסטיים וזה שימח אותי מאד. מותר להילחם בפטריאריכה וגם להנות מתרבות שאנחנו מרגישות בנוח איתה.

אימהות ובנות (וכאן מתחילים הספויילרים)

העלילה של ברבי מונעת ממסע משותף של שלוש הדמויות העיקריות – ברבי (מרגו רובי) יוצאת למסע גילוי עצמי ביחד עם גלוריה (אמריקה פררה), שנמצאת במשבר זהות, והבת המתבגרת שלה, סשה (אריאנה גרינבלט) שיוצאות למסע תיקון ואיחוי הקשר ביניהן.

הבחירה התסריטאית להציב מערכת יחסים בין אם לביתה כמניע של העלילה היא בחירה חשובה שראוי להתבונן בה. החיבור בין שתי הדמויות, המתבגרת המרדנית והאם שמתחילה את גיל המעבר, מתהדק בעקבות החוויות המשותפות שעברו. גלוריה מקבלת הזדמנות לבטא את עצמה ואת הקשיים של נשים מודרניות, וסשה מקבלת הזדמנות לראות את אמא שלה באור אחר ומפרגן יותר.

מערכת היחסים הפסאודו-אימהית השניה בסרט היא בין ברבי לרות הנדלר, יוצרת בובת הברבי המקורית, שנקראה על שם ביתה ברברה. רות (שמגלמת ריאה פרלמן) מגלמת מעין דמות אם / פיה טובה שאומרת לברבי את המשפט שבנות רבות (וגם בנים) היו רוצות לשמוע מהאימהות שלהן: I think you are just right. מצד שני, רות היא לא באמת האמא של ברבי, היא לא גידלה אותה או חינכה אותה. היא לא הסיעה אותה לחוגים, כיבסה וניקתה עבורה, לקחה אותה למרפאה או הפסידה בגללה ימי עבודה. היא פנטזיה של אמא מושלמת.

SHEconomy

שתי מערכות היחסים בסרט בין אימהות לבנות הן דוגמאות חשובות ומעניינות לטקסטים פופולאריים שמציבים במרכזם אימהות ובנות. לצערנו, עד התקופה האחרונה היו מעט שוברי קופות שבהם סיפורי אימהות ובנות הניעו את העלילה.

אנחנו רואים את העליה בדרישה לספק תכנים תרבותיים שמעניינים נשים במגוון תחומים. במסגרת כלכלת ה-SHEconomy, חברות מציבות נשים במרכז (קחו את דאב לדוגמה), נשים מתברגות בהנהלה ומצמצמות את פערי השכר, הופעות של טיילור סוויפט וביונסה מניעות קדימה את הכלכלה ועוד. הסרט ברבי נכנס בדיוק למשבצת הזו, שמביאה צופות לאולמות הקולנוע שמניעות את הכלכלה.

הסרטים הפמיניסטיים של גרטה גרוויג

מעניין במיוחד להתבונן בשלושת הסרטים האחרונים של הבמאית גרטה גרוויג, שאותם כתבה וביימה, שמציגים מגוון של מערכות יחסים נשיות ובמיוחד בין אימהות לבנות: ליידי בירד ב- 2017, נשים קטנות ב- 2019, וברבי ב- 2023.

שלושת הסרטים הללו מציגים במרכזם מערכות יחסים מרתקות בין בנות לאימהות. ליידי בירד (המעולה, אל תפסידו), שגרוויג כתבה וגם ביימה, הוא סיפור ההתבגרות של כריסטין, שהחליטה לקרוא לעצמה ליידי בירד, ומערכת היחסים שלה עם אימה, על רקע המצב הכלכלי במשפחה וההחלטה לאן ללכת ללמוד בקולג'. זה סרט עוצמתי, מרתק ומאד מרגש, שמציג רגעים קטנים וגדולים באימהות. נשים קטנות, שגם אותו ביימה גרוויג, הוא סיפור קלאסי של נשיות ומערכות יחסים בין אחיות ובינן לבין אמא שלהן. לקחת קלאסיקה כמו "נשים קטנות" ולהפוך אותה לסרט רלווני ומחדש בתקופה הנוכחית היא משימה מורכבת ומאתגרת וההצלחה של הסרט היא סימן כבוד לגרוויג.

מעבר להצלחה שלה ביצירת סרטים פופולארים ומהנים, המציבים מסרים פמיניסטיים בצורה לא מתנצלת, גרוויג גם מספרת סיפורים נשיים ומנכיחה את החיים של נשים והסוגיות שמטרידות אותן באופן אינהרנטי לתרבות. אלה לא סרטים "על נשים" ו- "לנשים" שזוכים למשבצת נפרדת בתרבות המיינסטרים (כפי שקורה לא פעם לספרות של נשים על נשים שנקראת "ספרות נשים" כאילו ספרות של גברים היא המובן מאליו). אלה סרטים שמספרים סיפורים אוניברסליים על חיים של נשים.

ההצלחה של שלושת הסרטים של גרוויג מעידה על כשרונה הרב בכתיבה ובבימוי. אבל היא מעידה גם על האופן שבו הסיפורים שהיא מספרת על נשים הם חוצי תרבויות, גילאים ואפילו מאפיינים מגדריים. שלושת הסרטים הללו לא הפכו להיות הצלחה מסחררת כך פתאום. הם הצליחו משום שהם מספרים סיפורים מרתקים שרלוונטיים לחיים של הצופות. התוכן שלהם מנצח.

האופן שבו הם מקדמים את החיים של נשים לקדמת הבמה הפופולארית וניצבים באופן בלתי מתנצל בצד טקסטים גבריים הוא ראוי לציון. גרוויג מיצבה את עצמה כבמאית פמיניסטית מהשורה הראשונה. אני מחכה לסיפור הבא שתספר!

Picture of ד"ר שני הורוביץ-רוזן

ד"ר שני הורוביץ-רוזן

מומחית לתקשורת אסטרטגית, סטוריטלינג ודיוק מסרים

רוצים לשפר את הנראטיב השיווקי שלכם?

בואו נעבוד יחד

רוצה עוד תובנות על תקשורת ומסרים אפקטיביים?

כדאי להירשם לניוזלטר!
אני שולחת עדכון אחת לחודש.